סיפור חייה של יוצרת הצלליות, סבתא שרה
מאת: אבינעם דנין ותמי סופר
שרה דנין (לבית קולודני) כמעט נולדה בארץ.
אמה חנה לבית קרצינל ואביה אריה קולודני עלו לארץ ב-1906 והתיישבו במסחה (כפר תבור). בתחילה חקלאים היו. משחלתה חנה במלריה הרופאים יעצו לה לחזור אל בית הוריה בפינסק (כיום בפולין). בפינסק נולדו פנחס (1911), שרה (1914) ואברהם (1918).
במהלך השנים נקראה משפחת אריה וחנה קולודני לשוב לארץ ולחיות בה. לאחר נסיעה קשה ומורכבת ברכבות, כרכרות ואוניות הגיעו ממצרים לחוף יפו ואז הורידו אותם הערבים לסירות קטנות שהתנדנדו מאוד עם הגלים. בחוף עברו קרנטינה על ידי רחיצה במים עם ליזול. זה התרחש במבנה בכניסה לנמל מבעד לחלונותיו ראו את הערבים בנמל רצים עם מקלות וצועקים: “איטבח אל יהוד”. המאורעות של אותו יום בהם נרצח יוסף ברנר כונו “מאורעות ראשון למאי "1921. למחרת באו לתל-אביב.
ההיכרות עם חירם היתה בטיול שערכו “המשוטטים” בשנות ה-30.
שרה וחירם נישאו ב-1935 על גג בית משפחת ההורים ברח' בר כוכבא.
שרה ניהלה את משק הבית בעיירה הבדווית באר שבע בה היה ביתם אחד מחמשת בתי היהודים. היה זה מעין נווה מדבר ליהודים הנוסעים דרומה למדבר הנגב. משהרתה הייתה עושה טיולי צעידה אל נחל באר שבע הסמוך לביתם ואל בית הקברות הצבאי של חיילי הגנרל אלנבי בצדה המערבי של העיר אז.
אף שהרופא הממשלתי ניסה לשכנע אותה ללדת בבית היולדות של באר שבע, הבכור אהוד נולד ב-1936 ברמת-גן. המאורעות שפרצו מנעו מהזוג הצעיר לחזור לבאר שבע. אבינעם נולד ב-1939 בחיפה ובהיותו בן שנה עברו לבית הכרם, ירושלים. תמר נולדה בירושלים ב-1950 וחברים רבים תהו מהיכן "קיבלו" את התינוקת; הסתרת ההריון הייתה מושלמת לגבי רבים מהחברים.
כמסופר במקומות אחרים הכינה את "הצגת הצלליות" לכבוד יום ההולדת השמיני של אהוד, בינואר 1944. כאשר באחת השנים השאילה את הצלליות למורה בבית הספר בבית הספר נשאלה המורה מי הכין את ההצגה המופלאה, השיבה (תשובה שהוזכרה הרבה פעמים בפי היוצרת): "זה הוכן על ידי סתם אמא".
גידול הילדים היה מקצוע של ממש אם לשפוט על פי דעתם של צאצאיה. שלושת הבנים הביאו עשרה נכדים ובמהלך חיי שרה נולדו אחד עשר נינים ונינות. כל אחד מהצאצאים הרגיש אצלה כמו היה בן יחיד. הסיפור המובהק ביותר היה על ארוחות שזכו בהן הילדים של ימי מלחמת השחרור; אחד מהשניים אהב חביתה מהחלמון של הביצה והשני אהב את החלבון – כל אחד זכה בצבע "שלו". לימים קיבל כל צאצא את המזון או הממתק הייחודי לו דקות ספורות לאחר הכניסה לביתה של סבתא שרה.
היא סייעה באחזקת בית המסחר לחומרי בניין שהקימו הוריה ואחיה בתל אביב ובירושלים. בהתדרדר הבריאות של הוריה טיפלה בהם במסירות אין קץ. לאחר שאביה נפטר העבירה את אמה לבית בבית הכרם ונבנה בו "החדר של סבתא". הן היו הולכות מדי יום ביומו לבית המסחר ברחוב אגריפס ליד קולנוע "עדן". לימים סבתא חנה לקתה בשבץ מוחי ואושפזה בבית החולים. הרופא המומחה ייאש את בני המשפחה ואמר לשרה שימי אמה ספורים. שרה טפלה באמה במסירות נפש והביאה להחלמתה. היא חיה עוד שנתיים-שלוש בעוד הרופא שניבא שחורות נפטר מאותו סימפטום ב"תקופת ההארכה" שסבתא חנה זכתה בה הודות למסירות של בתה.
שרה אהבה מאד את ספר התנ"ך והתמידה בהאזנה לפרשנויות שונות אצל טובי המרצים כמו פרופ' נחמה לייבוביץ ומזל וייגרט. הטיולים בארץ היו בנישמתה ועשתה זאת עם "אלוף נעוריה" בטיולים מאורגנים ובמכונית הפולקסווגן שלהם.
המעבר של שרה וחירם ל"הוד ירושלים" הקל מאוד על חייהם בעשור האחרון שלהם. חירם נפטר בגיל 97.5, בפברואר 2005, כאשר חלק גדול מאריכות הימים הסתייע בזכות הטיפול המסור והדאגה ההדדית של בת הזוג במשך 70 שנה. שרה התקשתה למצוא עניין רב בחיים בלעדיו. היא נפטרה כשנה אחרי אישה, ביולי 2006, בגיל 92. תהא נשמתה צרורה בצרור החיים.
המשפחה והצלליות
בחלק זה מובאים כמה סיפורים שכתבו בני המשפחה.
הצגת הצלליות האחרונה שלי
מאת אבינעם דנין (בנה של סבתא שרה)
לא הוכרז בשום מקום שזאת תהיה ההצגה האחרונה. היא התרחשה בחדר האוכל – האולם המרכזי של המחלקה הסיעודית בדיור המוגן של "הוד ירושלים". משפחת דנין יצרה בילוי – בידור ציבורי בשני פרקים לרגל טו' בשבט תשס"ה (25 בינואר 2005). הקהל, ברובו נשים וגברים בפרק האחרון של חייהם, רבים מהם על כסא גלגלים, אחרים מנומנמים כבר בשעות הבוקר המאוחרות. אבא יושב בשורה הראשונה ואמא מאלתרת, כדרכה, את הבמה והמנורה שמאחורי מסך הצלליות.
אמא נראית כתמיד כאמנית צעירה שבאה הדורה בלבושה, עם כל האופטימיות והרצינות שאיפיינה אותה בעת הצגת הצלליות. עמדתי מהצד והצטרפתי לשירת נעימות "הילד החרוץ" ביחד עם אבא. אמא ואנחנו הפעלנו, מבלי להידבר, כוח פנימי רב להתגבר על אפסות התגובה. ברור היה למציגי הצלליות ולאחריהן, שקופיות הפריחה של האביב שצריך להישאר אופטימי ולחייך על "הבמה". אם היתה מחיאת כפיים אחת או שתיים, היה זה מצד חנה מארגנת הבילוי של האנשים והנשים שבאחריותה.
בהצגת הצלליות האחרונה לא נראו מחזות כמו יונתן אשר רץ אל מאחורי המסך כדי לנסות להבין איך מתרחש הפלא. אבל אני בטוח שכאשר באו אמא ואבא למשרד הקבלה שבשערי גן העדן אמרו להם שם – היכנסו, היכנסו – זכיתם בציון הגבוה ביותר שאנחנו נותנים לבני אנוש על פני כדור הארץ. הצגת הצלליות האחרונה גרמה לנו כאן הנאה ונחת מרובה, ראינו אותה מהצללית הראשונה ועד לצליל ולצללית האחרונה. ברור שכאן מקומכם ושמרנו לכם חדר טוב מאוד.
ינואר, 2008
הצלליות
מאת אהוד דנין (בנה של סבתא שרה)
לקראת ימי ההולדת החלה תכונה בבית והכנות למסיבה שנוהלה ע"י אמא בהשתתפות החברים מהכתה. לקראת יום הולדת 8 שלי (בימים אלה-לפני 64 שנים), אמא העלתה את הרעיון של צלליות! וכזכור אמא "אין לה זמן לבזבז" -ונגשנו למלאכה: מתוך ספר שירים לילדים, לקחה אמא את הסיפור "יש לי קן מגבעולים", העתקנו את הציורים ומקרטון של קופסאות נעלים גזרנו את הדמויות. דבק הכנו ע"י ערבוב קמח ומים. חוטי ברזל אבא הביא וכך הושלמו הדמויות.
זכור לי שנתנו לי לגזור במספריים הקטנות. במספריים הגדולות אמא או אבא גזרו את הגזירה העיקרית, ונתנו לי "השלמות" במספריים הקטנות. זכור לי שאת רוב הגזירות וההדבקות עשינו על מכונת התפירה שהיתה רהיט שלם עם משטח עבודה שלם, שנפתח ויוצב על הדלת הקדמית של הארונית שהכילה את מכונת התפירה שהופעלה ברגל. את מסגרת העץ שעליה נמתח וחוזק המסך, קבלנו מהנגריה של שקד.
הופעת הבכורה היתה במסיבת יום הולדת 8 שלי שהתקימה בבית. בחדר הגדול הוצב שולחן מהמרפסת ועליו המסך. השולחן הוצב ליד דלת היציאה לחצר והוילונות חוזקו אל המסך ויצרו חזית אחידה. כל הכתה הוזמנה והיה שקט מופתי בעת ההצגה. ההצלחה היתה כבירה ובבית הספר פשטה השמועה על תיאטרון הצלליות. תוך זמן קצר נוספו הסיפורים הנוספים, "הילד החרוץ", "נרקיס מלך הביצה", "מגילת אסתר", "מגילת רות".
לא רק בימי ההולדת של אבינעם ושלי הוצגו הצלליות, אלא גם בימי מחלה כאשר הצופים הם החולים - אבינעם ואני שתמיד היינו חולים ביחד. אם במקרה לא חלינו ביחד היינו ישנים באותה המיטה כדי "להבטיח" שנידבק, נחלה וכך גם ניתחסן...
כאשר נולדו הנכדות יעל, איריס ולילך - התקיימו הצגות הצלליות בימי ההולדת ובאירועים נוספים. כאשר למורן חגגנו יום הולדת בגן בקיבוץ שער העמקים, העלנו את הרעיון שאמא ואבא יציגו את הצלליות. אמא ואבא חששו שזה "ענתיקה ולא מעניין" אבל התגיסו למשימה, הטענו בתוך הפולקסווגן את המסך, התיק שהכיל את הדמויות והשירים, המנורה לתאורת המסך, חוטי חשמל מאריכים וכו' בקיצור כל הדרוש - ובאו לשער העמקים.
אמא חששה שהילדים לא יתענינו ויפריעו אבל - ההופעה היתה מדהימה. הילדים ישבו פעורי פה וכך גם הגננות. פשטה השמועה בקיבוץ שיש הצגת צלליות מדהימה בגן. הופיעו בעיקר נשים מהקיבוץ ואמא חזרה על ההצגה כאשר אבא עוזר מאחרי הקלעים בעיקר בשירה.
ינואר, 2008
זכרונות מהצלליות
מאת: דרורה דנין (אשתו של אבינעם, בנה)
"הצלליות של סבתא" – מושג מכונן בהיסטוריה המשפחתית שלנו ושל ילדינו. שרה, שאצבעותיה טרחו ללא לאות מיום שהכרתיה, יצרה דברים מופלאים וידעה להעריך ולהוקיר עבודות שעשו ילדיה, נכדיה וניניה.
בביקור הראשון שעשיתי בבית דנין בבית הכרם זכיתי לסיור מוזיאוני בכל עבודות היד של ה"ילדים": אודי, נעם ותמי. היצירה בידיים הובילה אותה לכיוונים רבים והצלליות המקסימות והמרתקות היו אחד מהם. הרגעים המרגשים במיוחד הם בצפייה בנכדים שעיניהם כלות לנעשה במסך ורגליהם מזנקות להציץ מדי פעם איך זה שם מאחור, שסבתא שרה טרחה כל כך להסתיר – שהכל יהיה בהפתעה.
זכורים לי במיוחד דבריה של שרה שאחרי הופעת הצלליות לילדים בבית הספר, קיבלה אחת המורות בהשאלה את הצלליות. מורים אחרים התפעלו מההצגה ושאלו את אותה מורה מי יצר את הצלליות. תשובתה הייתה "זאת סתם אמא".
יצאנו נשכרים ממעשי ידיה וכן כל מי שיצפה בהם במדיום החדש של המחשב.
ינואר, 2008
יוצר האתר מספר
מאת: ברק דנין
סבתא שרה, או פשוט סבתא, היתה הסבתא היחידה שזכיתי להכיר. גרנו באותו בניין מדורג בשכונת בית הכרם בירושלים, סבא וסבתא בקומה העליונה, ואנחנו בקומת הקרקע. כשהייתי יוצא לבית הספר היסודי, היא היתה מחכה לי בחלון הימני, חדר השינה (השמאלי היה של חדר העבודה של סבא), וקוראת לי – "בוקר טוב! חכה רק רגע", ומורידה לי בסוד - אל תספר לאמא! - שוקולד "שוויצריה הקטנה", בתוך בשקית ניילון קשורה בחבל.
היה לנו אינטרקום בין הדירות, מכשיר לבן עם צפצוף מציק, שמעברו השני היה בדרך-כלל החיוך של סבתא. לפעמים היינו עולים אליה, אחותי ואני, לאכול ארוחת צהריים אחרי בית הספר. הארוחה היתה הרבה פעמים אותו מתכון מנצח: שניצלים, ותפבנית פיירקס מאורכת שמחולקת לשלושה חלקים שווים, לבן-צהוב-ירוק, אורז-תירס-אפונה. זה היה תמיד טעים... לקינוח – עוגת הגבינה המפורסמת של סבתא, מחולקת לריבועים, מונחים בתוך גביעי נייר (מנז'טים). בסיס של בצק פירורים, גבינה אפוייה, פשוטה ונפלאה!
הצלליות של סבתא היו תמיד מאורע מיוחד במשפחה. אני לא זוכר ממש הצגות שהיא הציגה בגן שלי, למרות שיש כאלה שזוכרים, אבל השיר של "הילד החרוץ" יושב אצלי, כמו אצל כל בני המשפחה עמוק בפנים. גם "יש לי קן מגבעולים", שסבתא סיפרה לי, לכל הנכדים האחרים וגם הנינים, תמיד מעלה חיוך. הקול המנגן שלה, "יש לי קן מגבעו---לים, בו חמשת גוז----לים, אחד ה----לך, אחד ב-----רח...", אנחנו משלימים את ההברה האחרונה יחד איתה, ומחכים בציפיה ל"עוגה גדולה גדולה מתוקה מתוקה" בסוף, והדיגדוג והחיבוק שיגיעו יחד איתה. "כאן! אתה גדלת אצלי כאן!" היתה אומרת, וטופחת בגאווה על החזה, כשכבר הייתי גדול. "כאן!"
כשחזרתי מטיול בארגנטינה, במרץ 2006, באתי לבקר את סבתא ב"הוד ירושלים". סבא כבר לא היה, וישבנו ביחד בפינת האירוח. סבתא היתה, כמו תמיד, עם הצעיף שהבאתי לה מהודו על הברכיים, הוא תמיד היה איתה, בכל מקום. הבאתי לה, איך לא, שוקולד איכותי מבארילוצ'ה, היא חינכה אותי היטב. עם כל פרלין היא אמרה, "זה אסור!" – והכניסה לפה בהנאה גלויה וחיוך. בתחילה הקופסא היתה על השולחן. בכל פעם היא נשענה קדימה, לקחה אחד, אכלה, ונחה. אחרי שחיסלה כמה מהם, היא הניחה את הקופסא על הברכיים, ולא הניחה לה עד שהקופסא התרוקנה...
סבתא לא גרה בבניין שברחוב בית הכרם כבר הרבה שנים. מאז שהיא עזבה אותנו כבר עברו שנתיים וחצי. ועדיין, כשאני עובר ליד הבניין, אני מסתכל למעלה על החלון הימני, אולי היא תציץ ותחייך אלי.
מתגעגע
ינואר, 2009
על הקמת האתר
מאת: ברק דנין
איך הכל התחיל
הרעיון היה לי ברור ומלהיב כבר מההתחלה: הצלליות של סבתא יוצגו ברשת, כדי שכולם יוכלו להינות מהם – ילדים ומבוגרים. בירורים עם המשפחה העלו שתיאטרון הצלליות של סבתא נמצא אצל איילי, בן הדוד שלי, יחד עם כל הצלליות. ביום השנה הראשון לסבתא הודעתי לכל המשפחה: אתר הצלליות יוצא לדרך. זה היה ביולי 2007.
איילי, בן דודי, בא אלי עם הצלליות. הן היו אצלו מאז שסבתא נפטרה. שתינו ביחד איזה אלכוהול טעים, והתחלנו לפתוח את האריזה המוקפדת: ניילון גדול עוטף את הכל, ובתוכו מעטפות חומות, מאולתרת מגליון נייר גדול מקופל, עם מהדקי נייר שסוגרים כל מעטפה – שלא ייפול שום דבר החוצה. לכל הצגה מעטפה. על המעטפות רשום שם ההצגה בכתב דפוס גדול.
קשה לתאר את התחושה שעברה בי כשפתחנו ביחד את המעטפות והסתכלנו על הדמויות. הצלליות היו תמיד נחלתה הפרטית של סבתא ואסור היה להתקרב, בטח שלא לגעת. שינוי סדרי עולם. הלב דפק כשפתחתי עוד מעטפה ועוד מעטפה, ונגעתי בדמויות המוכרות כל-כך. חתיכות קרטון פשוטות, עם חוטי ברזל שמודבקים אליהן בעזרת צלוטייפ; שפע של צלוטייפ לתיקונים של קלקולים קטנים; שמות הדמויות בכתב היד של סבתא – על הדמויות עצמן; ניירות מודפסים במכונת הכתיבה של סבא, עם הטקסטים של ההצגות. ב'ילד החרוץ' היו גם תווים מצולמים מתוך ספר. הכל מסודר ומאורגן, לפי סדר ההצגה, ממוספר ומדוייק.
אני זוכר שאחד הדברים הראשונים שהרשימו אותי במפגש הראשון הזה, היה העושר של הפרטים בדמויות. מי חשב שבעזרת קרטון גס כזה אפשר לברוא דמויות כל-כך עדינות? סוג של פלא. אודי, אחיו של אבא, סיפר שהקרטון היה מקופסאות נעליים ישנות, מי היה מאמין, זה אפילו ידידותי לסביבה!
תחילת העבודה על האתר
היה ברור לי שארצה לעשות את האתר בעזרת אנימציה ממוחשבת – פלאש. בדיעבד, הבחירה הטכנולוגית לא היתה אידיאלית ואחרי שפלאש הפסיק להיתמך בדפדפנים השונים, האתר חדל מלעבוד וירד מהרשת למשך כמה שנים טובות (2020-2024), עד שמצאתי את הזמן והרצון להתאים אותו לטכנולוגיה עדכנית יותר.
חומרי הגלם שעמדו לרשותי היו הדמויות וה"במה" (מסגרת עץ עם בד מתוח ווילון לקישוט), והטקסטים של כל ההצגות.
השלב הראשון היה לסרוק את הדמויות למחשב. מצאתי ברשת תרשים לבנייה של שולחן אור. את הדמויות תכננתי להניח על שולחן האור ולצלם. קניתי לוח פרספקס, מצאתי שאריות עץ ליד הבית בשד' נורדאו, ונגר ניסר אותן לגדלים הנכונים. קצת חשמל, ברגים ו-voila, היה שולחן אור. חצובה נורמאלית רציתי כבר מזמן, רק חיכיתי לתירוץ... קניתי והתחלתי לצלם.
הצילומים עצמם לקחו ממש מעט זמן, כמה שעות של עבודה והכל היה מצולם.
הכנת הדמויות לאנימציה
ככה נראו הדמויות בצילומים:
כדי שאפשר יהיה לעשות אנימציה עם הדמויות, היה צריך לעבור עם כל אחת מהן תהליך ארוך. קודם כל, היה צריך לנקות את התמונות שצילמתי מהצלוטייפ. הרבה הרבה צלוטייפ. בדמויות האמיתיות הוא בכלל לא מורגש על המסך, אבל בהעברה של התמונות לפורמט לאנימציה (איור וקטורי) הצלוטייפ ממש הפריע. ביליתי שעות על גבי שעות בפוטושופ, ואחר-כך באילוסטרייטור, כדי להכין הכל.
פיילוט – יש לי קן מגבעולים
עשיתי ניסוי כלים ראשון עם "יש לי קן מגבעולים", אנימציה ודיבוב – סוג של פיילוט. רציתי לראות שאני יכול לגרום להכל לעבוד ביחד. את התוצאה אפשר לראות כאן באתר.
טיול ולימודים – והפסקה בעבודה
בספטמבר 2007 נסעתי עם חברים לטורקיה, וכשחזרתי היו חגים ואז התחילו הלימודים שלי, תקשורת חזותית, והכל נעצר. הלימודים היו טוטאליים – 3 ערבים בשבוע, 17:00 או 19:30 עד 22:00, עם המון עבודות בית. האתר נזנח. גנבתי כמה לילות בינואר והתקדמתי עוד קצת, אבל אז הלימודים הכבידו ועד סוף הלימודים (יוני) כמעט שלא הצלחתי להתקדם. האתר המתין בסבלנות כמעט שנה – עד יולי 2008.
יום השנה השני לסבתא
ביום השנה השני לסבתא, 4.7.2008, הראיתי לכל המשפחה את מה שכבר יש באתר. 'הילד החרוץ' היה מוכן, אנימציה בלבד, והמשפחה שרה יחד עם הצלליות שזזו על המסך. ואוו. איזו מקהלה! שבט שלם שגדל על השיר הזה, ידע את המילים והמנגינה בעל-פה, ושר ביחד בלי תאום מראש. שירה בציבור של משפחה אחת. זה היה כל-כך טוב, שהחלטתי להקליט את המשפחה שרה ביחד לפס-קול של ההצגה באתר.
מפגש צלליות משפחתי וסיום
ב-29.11.2008 נפגשנו כל המשפחה אצל מורית, אחותי. הבאתי פחות או יותר את כל הבית שלי: מחשב, מיקרופון עם סטנד, מגבר ואוזניות, סורק, מצלמת וידאו (באדיבות אותה מיה'לה) וחצובות. כל זה – כדי להקליט את המשפחה מדובבת את הצלליות, וכדי להקליט אותם לסרטון הוידאו שנמצא כאן באתר (תחת 'סיפור הצלליות'). אחותי מורית ראיינה את כולם, בזמן שאני הקלטתי את הקולות. זה היה ממש מצחיק, אפשר לשמוע קצת פספוסים כאן. היה לי מאוד חשוב לשתף כמה שיותר בני משפחה בדיבוב הקולות, אפשר לשמוע את זה היטב ב'נרקיס מלך הביצה' וב'ילד החרוץ'.
האתר באוויר
אחרי עבודה אינטנסיבית מאוד בדצמבר 2008 ותחילת ינואר 2009, האתר עלה לאוויר בינואר. זו היתה עבורי חווייה מדהימה, מכמה בחינות: העבודה עם המשפחה, החשיפה לצלליות ולסבתא, העיצוב של האתר ובניית האנימציה – זו ההתנסות הראשונה שלי בהנפשה. למדתי הרבה בכל אחד מהתחומים האלה.
2025: פלאש מת, יחי HTML
בסוף 2019 האתר הפסיק לפעול בגלל שבכל הדפדפנים הופסקה התמיכה בטכנולוגיה שהוא התבסס עליה, פלאש. בתחילת 2025, 16 שנה אחרי עליית האתר המקורי, החלטתי להשקיע בו עוד מאמץ ולהמיר את כל התשתית של האתר לטכנולוגיה יציבה יותר, HTML, ולהחזיר אותו לחיים. את התוצאה אתם רואים כאן לפניכם.
תודות
לפני כולם – לסבתא. מקווה שאת מרגישה את זה אי-שם.
תודה לכל מי שעזר בהכנת האתר: לחופ, על העזרה בעריכת הסרט, הפידבקים, הטיפים והחיזוקים; למורית, אחותי היקרה, על הראיונות ובכלל על הליווי של האתר; לאמא ואבא שעזרו עם התכנים ותמכו בי לאורך כל העבודה על האתר; למיה'לה, על כל ציוד הוידאו והייעוץ; לליאב, שעזר לי עם הפסנתר ושר מאז ועד היום את "הילד החרוץ" (סליחה, ליאב); ולכל שאר המשפחה על ההשתתפות והעזרה. בלעדיכם כל זה לא היה קורה.
אוהב אתכם!
ברק, 15 בינואר 2025
